ראיון עם דנה ברגר

ענת פורת, חברת ועד צלילים תפסה לשיחה קצרה את דנה ברגר, לשמוע מה שלומה בימים לא פשוטים אלה, איך היא מתמודדת עם (עוד) גל ביטולי ההופעות ואי ודאות, ואיך היא שומרת על איזון.

ענת: מה שלומך?

דנה: אני בסדר. קודם כל, אנחנו פה כל המשפחה ביחד, סביב אוכל וסביב הביחד הזה שלא מתאפשר בימים רגילים. וזה מחזק ומנחם.יש לי תכונה שירשתי מאמא שלי, זכרונה לברכה, תמיד לנסות לראות את האור בתוך החושך. 

הקצב שלי ביום-יום מאוד מאוד מהיר ואינטנסיבי, ולכן כשיש זוועות כאלה, כמו קורונה או מלחמה, או דברים שמכריחים אותי להאט, שלא לומר לעצור, אז פתאום אני מקבלת את המתנה שבהתבוננות.

ענת: מה היה אמור להיות בהופעה בבארבי? מה פספסנו?

דנה: אז קודם כל לא פספסנו, כי זה ברור שזה יקרה. 

אבל כן, זה היה מאוד קשוח לקבל את זה שזה לא קורה, שהכל נסגר ושיורים עלינו טילים. אז ברור שזה מבאס. התכוננו, היינו באמצע חזרות, מחווה ל״עד הקצה״, יום הולדת, 25 שנה, סולד אאוט חודש מראש בבארבי, או כמו שהילדים אומרים: ״אמא פירקת את הבארבי״…

ירמי קפלן וחמי רודנר כאורחים חגיגיים ואהובים, רביעיית מיתרים של צ‘יל פיל. סגרו עלינו את הכל ארבעה ימים לפני הברבי שלי. אז ברור שזה מבאס. יש לזה גם השלכות לא רק של באסה, זה גם הפרנסה שלי. השבוע התבטלו לי שלוש הופעות, אז זה לא כל כך פשוט. אבל, כשלמדתי פסיכולוגיה, למדנו על אברהם מסלו ועל פירמידת הצרכים שלו. והדבר הכי הכי בסיסי וחשוב, לפני שאנחנו מתפנים לכל השאר, זה הקיום שלנו.

אז עם כל הכבוד לכל הבארבים בעולם, יורים טילים, העולם, המדינה שלנו במלחמה, הכל עצר, ויש איזה מנגנון פנימי, שיודע לתעדף ולהבין שעכשיו אנחנו עסוקים בלשרוד, ולכן הביחד שלנו עכשיו, המשפחה, והבית, והאוכל, והתדר המיטיב שאנחנו יכולים לייצר עבור המשפחה שלנו, ככל האפשר בתוך הטירוף הזה, זה מה שחשוב עכשיו. ואחר כך נתמודד עם כל ההשלכות.

והבארבי עוד יקרה. 

ענת: אנחנו ברצף של חמש שנים של עצירות בעל כוחנו. את חושבת שהניסיון במשברים גורם להתמודדות יותר פשוטה או יותר מהירה עם האכזבה של הביטול וההבנה שהכל עכשיו שוב עוצר? 

דנה: אני חושבת שכן. מבחינת עצירה מוחלטת וביטולים של הכול, בקורונה זו היתה הפעם הראשונה, ואני חושבת שזה היה אולי הכי קשוח מבחינת התדהמה מצד אחד. מצד שני, שבעה באוקטובר הייתה תדהמה מסוג אחר שלא הייתה יותר קלה בשום צורה.

אבל שם לקחתי מיד את הגיטרה והתחלתי להתנדב בכל הארץ ולחרוש את הארץ, אז ישר יכולתי להתנחם בעשייה שלי, לקבל מזור או ריפוי מעצם היכולת שלי להסתובב עם הגיטרה ולהגיע לאיפה שכואב. הפעם זה לא ככה. אין לאן לקחת את הגיטרה, זה בעיקר מין שילוב מוזר של הדברים. אבל בתשובה לשאלה שלך, כן, אני חושבת שהמנגנון שלי לפחות הוא מנוסה יותר. כבר הייתי במאה לאפס הזה, אז אני יודעת כבר קצת יותר איך להתארגן סביב זה.

זה לא אומר שזה קל. 

ענת: בשבעה באוקטובר, לקחת את הגיטרה ונסעת להתנדב, לנחם ולהתנחם. עם זאת, הפרנסה נעצרת, כי אין אפשרות כשעולם התרבות נסגר ראשון, ונפתח אחרון.

דנה: ברור, בשנייה שאסור להתקהל, אנחנו סגורים.

ענת: במקביל לזה, יש התגייסות מיידית וציפייה לאומית מאומנים שינחמו ויצאו עם הגיטרה. איך מאזנים בין הרצון, הצורך והציפייה לתת ולהתנדב, לבין החשש לפרנסה, ועם האופק הלא ברור?

דנה: אני לא חושבת שיש קשר בין הדברים.

יש את הפחד שכרגע אין פרנסה, וזה מדאיג, ואף אחד לא אומר מתי תהיה. אנחנו לא לבד בתחום הזה. גם תרבות, גם תיירות, ועוד הרבה תחומים שאנשים כרגע אין להם עבודה, וזה באמת נורא נורא קשוח. אבל אני לא מוצאת קשר לצורך של הלב להתנדב ולעשות דברים. כשהלב שלי אומר לי, קומי וצאי לעשות משהו, להתנדב, לתת, אני יודעת וזוכרת שלתת זה גם לקבל, אני גם נתרמת כשאני תורמת, ואני עושה את זה מכל הלב. אני לא עושה את זה בגלל שיש איזושהי ציפייה של מישהו או של משהו. 

ענת: מה דעתך על הקריאה לממשלה להקים קרן חירום ייעודית לאמנים ולהחיל הסדרי תמיכה והלוואות מדינה? 

דנה: הזכות והחובה של איגודים, של שחקנים ושל מוזיקאים ושל אנשים מעולם התרבות, לדרוש פיצויים מהממשלה.

כמו כל אזרח אחר, אנחנו משלמים פה את כל המיסים ואת כל מה שצריך, ומגיע לנו לקבל פיצויים, כשהפרנסה שלנו נלקחת מאיתנו, בגלל מלחמות או בגלל מגפות.

יש לנו חובות ויש לנו זכויות. וזאת זכותנו לקבל פיצויים, כשאנחנו לא יכולים להתפרנס פה, כמו בכל המקצועות האחרים. 

זה לא נראה לי קשור להתנדבויות. נפגעה לך הפרנסה, יש לך נזקים בגלל מלחמה במדינה שלך? בוודאי שהמדינה שלך צריכה לפצות אותך ולעזור לך, לא משנה מה המקצוע שלך. לצערי זה לא כל כך קורה.

אני לא זוכרת שקיבלתי אי פעם פיצויים על אובדן פרנסה בעת מלחמה. הלוואי שאיזשהו איגוד יעזור לזה לקרות. 

ענת: יש לך משהו שיכול לחזק את קהילת המוזיקאיות והמוזיקאים ספציפית, בתקופות כאלה, של חוסר ודאות מתמשך וחוזר?

דנה: בא לי להגיד לנגן, אבל אני יודעת שזה לא תמיד בא לי.אני לא יודעת אם יש לי טיפים למוזיקאים, אבל אני יכולה לתת אולי טיפ לבני אדם, שחשוב בתקופה הזאת, ככל האפשר לאזן את עצמנו, כדי שנוכל להיות מיטיבים לאחרים.

אגב, זה תופס גם לא רק בימי מלחמה. לקחת לעצמנו בימים האלה שהם באמת מלאים במתח, פסקי זמן קטנטנים במשך היום. אם זה לשבת למדיטציה של חמש דקות, רגע לעצום עיניים ורק להתבונן על הנשימה שלנו, או אם זה לקחת את הגיטרה, אם זה עושה לך טוב, או אם זה לעשות טיול ברגל, ברחוב עם הכלב, כשהמטרה והכוונה היא לאזן את עצמי, שאהיה בתוך חלון הויסות של עצמי, שלא אצא מויסות. שאמשיך להתנהל ולהתנהג אל בני הבית בחמלה ובסבלנות, וגם אם יצאתי, וגם אם פישלתי, שאדע להיות בחמלה ובסבלנות כלפי עצמי. אנחנו באמת באיזה כור היתוך, עשרים וארבע שבע, עם הילדים, עם בני זוג, זה לא דבר שאנחנו רגילים בו. זו הזדמנות להתבונן ולתרגל חמלה עצמית וסביבתית. ומותר גם לכעוס, אבל לזכור שזה תמיד גם וגם.

ענת: דנה תודה שאת פותחת את הלב תמיד תמיד, ואני מקווה שנצא מהר מהצד השני. 

דנה: אמן, אמן, אמן, אמן, אמן, ושניפגש בהופעה. 

אלבומה האחרון של דנה, ״בלב פתוח״, זמין להאזנה בספוטיפיי, ואפשר להתעדכן על הופעות וסדנאות בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלה.