אין פה סתירה, אנחנו משלימים את הפעילות אחד של השני. האיגודים הקיימים מתעסקים בעיקר בגביית תמלוגים בשביל סוגי יוצרים ספציפיים ולא עוסקים בייצוג המוזיקאים כולם במקומות בהם מתקבלות ההחלטות. אם הם כבר מתערבים במשהו מעבר - אז זה לרוב מתוך ראייה צרה שלא לוקחת בחשבון את כל האינטרסים של התעשייה שלנו. הם עושים עבודה חשובה, אבל יש דברים שהם לא יכולים לעשות, והם קריטיים. הם כמו שחקנים שרודפים אחרי הכדור במקומות שונים על המגרש, כשאף אחד לא שומר על השער… הגיע הזמן לאיגוד שדואג לזכויות הבסיסיות יותר שלנו, מייצג את הצרכים והאינטרסים שלנו באופן רחב יותר, שמחובר יותר לשטח ולדור הצעיר.

מאבק המוזיקאים/ות הוא מאבק למען תעשיית המוזיקה כולה. אנו שואפים לקדם פתרונות הוליסטיים שיראו את טובת תעשיית המוזיקה כולה, ולמצוא מנגנונים שיאפשרו לראייה הזאת לבוא לידי ביטוי (למשל הקמת איגוד סוציאלי לטובת כולם, או מתן ייצוג בדירקטוריון או בוועד מייעץ חיצוני לגורמים מהתעשייה וכו'). בנוסף אנחנו נחבור למאבקים קיימים (עצמאים, מפיקים וכו'), ניצור חזית רחבה למען האינטרסים המשותפים לנו ולעמיתינו בתעשיית האירועים, התרבות וחיי הלילה (מנהלי מועדונים, ברים, מסעדות, איגודי יוצרים מסקטורים שונים) ונפעל למען התמונה הגדולה. הרעיון המנחה הוא שאם למוזיקאים יהיה יותר טוב, גם לאקוסיסטם שסביבם יהיה יותר טוב.

כי חלק מאנשי המקצוע מתפרסים על עוד תחומים ולא עובדים רק עם מוזיקאים, כי לחלק מאנשי המקצוע כבר יש איגודים מקצועיים משלהם, ובעיקר כי מוזיקאים צריכים איגוד שלא מושפע מאינטרסים חיצוניים וכי ארגון שרואה את טובת המוזיקאים/ות יקדם מן הסתם גם את כל התעשיה שעובדת איתו.

כי עשויים להיות ניגודי אינטרסים בין הצרכים של המוזיקאים ובין הצרכים של המנהלים (למשל במידה וחלילה יש סיכסוך מקצועי בין אמן למנהל, הגוף לא יוכל להציע שירותים מקצועיים כמו ייעוץ משפטי), כי מוזיקאים צריכים איגוד שלא מושפע מאינטרסים חיצוניים וכי ארגון שרואה את טובת המוזיקאי יקדם מן הסתם גם את המנהל שלו. מנהל שרואה את טובת המוזיקאי שלו יודע למה המוזיקאי שלו צריך מרחב מוגן של מוזיקאים בלבד.

יש את הבדיחה על הבן אדם שהתלונן על כך שהוא מעולם לא זכה בלוטו, אבל מסתבר שהוא מעולם לא מילא טופס. מוזיקאים שיש להם ציפיות נמוכות מהממשלה שוכחים שהם מעולם לא טרחו לנסות לבוא כגוש אחד ולדרוש מהממשלה שינויים. אז אכן מאוד מפתיע שהממשלה לא עושה הרבה בתחום, ואז הציפיות כלפיה נמוכות, וחוזר חלילה. בעולם האמיתי, זה שמחוץ לציפיות שיש או אין לנו, מי שמתאגד ובא לממשלה ומציק לה ומושך בחוטים - משיג לפחות חלק ממה שהוא רוצה, כי קולו נשמע יותר ממי ששותק. ואנחנו המוזיקאים - שותקים. הזירה הפוליטית מופקרת. אלו המקומות בהם מתקבלות החלטות וזזים תקציבים. מי שלא שם - לא קיים. חוסר תודעה פוליטית וחוסר אמונה פוליטית = חוסר כוח, חוסר אמצעים, חוסר תקווה. יש דרך לשנות את זה, וגם אם זה לא נעים ולא רומנטי, היא עוברת דרך הממסד הפוליטי. אנחנו לא מבקשים ממך לעשות את זה. אנחנו מבקשים ממך לתת לנו את הכוח לעשות את זה בשבילך.

שאלה במקום. היינו בהלם. חיכינו שאחד הארגונים הקיימים ישמיע קול או יעשה מעשה. חשבנו שדברים יסתדרו. סמכנו על המדינה. תמכנו במאבקים אחרים שעזרו לקדם דברים, למרות שהם לא ייצגו את האינטרסים הספציפיים שלנו עד הסוף. לקח זמן להבין שאף אחד לא ידאג לנו אם אנחנו לא נדאג לעצמנו. נכון, בזבזנו זמן יקר, אבל עכשיו אנחנו מוכנים לעלות למגרש, ואנחנו צריכים אותך איתנו.

אנחנו מוזיקאים ואנשי תעשייה שמקדישים מאמצים רבים כדי לסייע למוזיקאים מתוך אהבה לתחום, אבל אין לנו שום כוונה להנהיג את האיגוד כשהוא יקום. בתפיסה שלנו, אנחנו רק הפועלים שמעלים את הרכבת על המסילה. לאן הרכבת הזו תיסע ומי ישב בקטר - זו כבר לא החלטה שלנו, אלא של חברי האיגוד כולם. אבל מאחר ועוד אין איגוד, ויהיה קשה להקים אותו אם נתחיל במאבקי שליטה עליו עוד לפני שהוא קיים, אנחנו צריכים את האמון שלכם ומבקשים שתיתנו לנו את הכוח להקים בשבילכם את הבית הזה. יש לנו תקנון שמחייב אותנו להתפזר ברגע שהעמותה תקום על רגליה ולקיים אסיפה ובחירות דמוקרטיות לוועד של האיגוד בהקדם האפשרי. זה יהיה האיגוד של החברים בו, ולא שלנו. עד אז, אנחנו מבטיחים להקשיב לכל קול שיעלה מהשטח ולנסות לשלב אותו בפעילות הנוכחית במידת האפשר, והדרך הכי טובה לבטא את הקול שלך באיגוד היא להציע לקחת חלק בפעילות שלו.

קבוצה מגוונת של מוזיקאים ואנשי תעשייה שונים, עם רקע בהפקה מוזיקלית ויזמות (אורי וינוקור אסף אבידן / Artlist.io), הפקת פסטיבלים (אסף בן דוד מאינדינגב שמייעץ מבחוץ), ניהול יוזמות העצמת מוזיקאיות ומוזיקאים (נהדי לזר מ"הלזריה", שירה ז' כרמל מ"מאגר המוזיקאיות"), עמותות ותוכניות הכשרה למוזיקאים (דני רווה מ"סינתיסייזר"), ניהול וייצוג אמנים (רן ניר מה-Mojos לשעבר, איתמר ברנשטיין שעוסק גם בהפקה, מדיה ותוכן), העברת הרצאות על תמלוגים (ארנון נאור\Sun Tailor), וגם מוזיקה וחינוך (עומר מושקוביץ ממכללת ספיר, ארז דסקל).

בשביל שיהיה גוף שיכול לקבל החלטות קונקרטיות ואז לבוא ולעמוד מאחוריהן, צריך קודם כל להקים אותו. היעדים שלנו כרגע הם קצת כלליים - אנחנו רוצים מקום ליד השולחן בדיונים שנוגעים לעתיד שלנו ולכיס שלנו בדומה לאיגוד המסעדות; אנחנו רוצים הכרה במשבר הייחודי של ענף התרבות והאירועים, ששונה מהמשבר של רוב העצמאיים ומחייב תמיכה ארוכת טווח; אנחנו רוצים מתווה שמגובש בדיאלוג איתנו, שלוקח בחשבון את הפיתולים הלא צפויים שיכולים לקרות בגלל הקורונה, או כל משבר עתידי, ונותן להם מענה מראש, ומאפשר לאנשים לתכנן תוכניות שיקום וצמיחה; אנחנו רוצים שישימו דגש על תשתית ויעדים ארוכי טווח ולא רק על פלסטרים נקודתיים; אנחנו רוצים הכרה במקצוע שלנו ותקציב מוגן ומוגדר בחוק בדומה לחוק הקולנוע, וכן הלאה. איך נעשה את זה? מה יהיו הדגשים וסדרי העדיפויות? את זה נצטרך לדייק תוך כדי תנועה. מי שמצפה ליעדים קונקרטיים יותר - כנראה ימשיך לצפות. אנחנו מציעים - בואו איתנו, תעזרו לנו למלא את החלקים החסרים, תנו לנו את הכוח ואת הגב להיעזר באנשי המקצוע שיהפכו את הצרכים שלנו להצעות קונקרטיות. אין פה דרך אחרת. אי אפשר להאמין בכך שהתינוק שלך יצא מהרחם כשהוא כבר פרופ' למשפטים. קודם כל צריך לרצות שהוא ייוולד, ללמד אותו ללכת, לצייד אותו בכל מה שיעזור לו לגדול ולהתחזק, ורק כך אפשר להתחיל משהו.